בייוולף בתלת מימד או לא כל קרב הוא סיבה להתפשט

נתחיל מהשורה התחתונה: נהניתי להחריד מבייוולף. מזמן לא ראיתי סרט טראש כל כך מהנה.

אני בדרך כלל לא מחבבת סרטי אנימציה, לא משנה איזו אנימציה, וגם אלו שמסתובבים בקולנוע בשנים האחרונות לא שינו את דעתי. כל השרקים, הרטטויים וכל השאר פשוט לא נראים לי מעניינים מספיק. גם פה, עם בייוולף, כנראה ששום דבר בעולם לא היה גורם לי לראות אותו אלמלא פסקה אחת ספציפית מהביקורת של יאיר רוה: "בקריון, הקניון של קרית ביאליק, יוצג הסרט בגרסת האיימקס התלת מימדית שלו. שם תיתקלו במשהו שלא נראה קודם בישראל: חוויה קולנועית כה פיזית, כה מסעירה, כה מטלטלת, שהיא תגרום לכם להרגיש שאתם יושבים ברכבת הרים ולא באולם קולנוע. אחרי שתצאו רועדים, מוחכם מפוצץ אדרנלין, ואצבעותיכם רוטטות כשאתם מנסים לסמס “וואו!” לאדם הראשון ברשימת החיוג המקוצר שלכם, יבוא הזמן לשבת, ללכוד את הנשימה, לאסוף את המחשבות ולהרהר: האם זה בכלל דבר טוב?".

הבנתי שיש לי פה עסק עם משהו שהוא לא סרט ואין טעם לשפוט אותו במונחים של סרט אלא יותר במונחים של לונה פארק, וזה כבר נשמע יותר מענין. גייסתי (בעזרתו האדיבה של שי, שאולי, אם תנוח עליו הרוח, יכתוב פה מנפלאותיה של מסעדת אל באבור שהעברנו בה שלוש שעות טובות לפני הסרט) חבורה לא קטנה לשם מסע לקריית ביאליק.

הקריון בקריית ביאליק הוא מקום מלחיץ. קניונים באופן כללי הם לא כוס התה שלי, אבל כישורי הניווט הנדרשים כדי לאתר את ה-Imax בתוך המון אדם רגע אחרי שיוצאת השבת בקריות הם מעל ומעבר למה שאני מסוגלת לנפק שעה אחרי ארוחה של כתף טלה. לרגעים הצטערתי שלא הבאתי איתי פירורי לחם כדי לסמן את הדרך חזרה.

בכניסה לאולם הפתיעו אותי עם משקפיים תלת מימדיים די גדולים ובמסגרת פלסטיק לבנה, בזמן שאני ציפיתי לגירסת הקרטון עם החצי כחול/חצי אדום שזכורה לי מאיזה משהו תלת מימדי בילדות (אולי משהו באילת? כבר לא זוכרת). כמשקפיים מעל משקפיים הם היו נוחים להפליא, ורוב הזמן לא הרגשתי אותם בכלל. והאולם? כצפוי. מדורג מאוד אבל במתינות (או שהמרחק מהמסך פשוט יותר גדול, לא כמו "קיר המוות" בסינמקס בסינמה-סיטי), נקי להפליא גם בהצגה השלישית באותו יום, כורסאות די נוחות (אבל נדמה לי שלא מרווחות כמו ביס פלאנט בקניון איילון), סאונד מעולה. רק חבל שהכניסה לאולם ממוקמת באמצע האולם בחלקו העליון, כך שהמקומות שפוטנציאלית היו אמורים להיות הכי טובים באולם פשוט לא קיימים.

והסרט, איך הסרט? טראש מזוקק. לא ציפיתי לעלילה רצינית או התייחסות מעמיקה למקור, היה לי ברור שזה הולך להיות סיפור מטופש להפליא, פשוט לא ידעתי עד כמה. הדמות של בייוולף כל כך פלסטיקית, כל כך מותאמת לפנטזיות של בנות 14, שפשוט קשה שלא לצחוק. לקחו את ריי ווינסטון, שחקן שלא חסר לו כלום חוץ מהעובדה שהוא מזמן לא בן 25, והינדסו אותו לדמות צעירה שהנכסים העיקריים שלה הם six-pack ושיער בלונדיני ארוך ומתנפנף. לקחו את רובין רייט-פן, אישה יפהפיה אבל כבר כמה שנים טובות שהיא לא הנסיכה הקסומה בת ה-20, וריטשו אותה לברבי מפחידה. רק אנתוני הופקינס נשאר כמעט כמו שהוא כי לא צריך לשכנע אף אחד שהוא בן 20, ואנג'לינה ג'ולי פשוט נראית כמו שהיא. וכולם מתפשטים בלי הפסקה (כן, אפילו אנתוני הופקינס). למה מתפשטים? כי אפשר. בייוולף מנצל כל תפנית דרמטית יותר או פחות בעלילה כדי להסיר בגדים. יש מסיבה? להתפשט! מחכה למפלץ שיגיע? להתפשט! נכנס למערה? להתפשט! ומילא אם היו הולכים עם זה עד הסוף, אבל בבייוולף מפליאים בפתרונות דומים לפרק של סיינפלד עם ה-bad naked והבחורה שפותחת צנצנות חמוצים בעירום – מגוון אובייקטים מופיעים במפתיע בדיוק במקומות אסטרטגיים באופן המגוחך ביותר שראיתי, ועוד בתלת מימד – במקום אגרטל פרחים ממוקם באופן אסטרטגי, עפה לי קורה לתוך העין. ופה בדיוק, מה שהיה עשוי להיות בלתי נסבל בכל סרט אחר הופך למשעשע להחריד.

החידוש שבצפייה בסרט בתלת מימד פשוט הופך הכל למרתק. כל ספל שעומד על השולחן בפינה הופך לאובייקט מפליא, כל תנועה מהממת, כל קלוז-אפ על פרצוף מדמם של מפלץ וכל זרוע נתלשת הופכים לגועל (או שעשוע) מוחשי ביותר. לא חסכו כמובן באובייקטים שמושלכים לעבר הצופים, וכן, לפעמים זה היה מספיק טוב כדי שאני ארתע אחורה. סצנת הסיום שכולה קרב סוער ומדמם עם דרקון סוחפת לגמרי. יאיר רוה כתב שהוא חושב שזאת הסצינה המדהימה ביותר שהוא ראה השנה בקולנוע, ואולי לא רק השנה אלא כל העשור. אני חושבת שזאת הגזמה, אני יכולה לחשוב על כמה סצינות מאקס-מן שהדהימו אותי הרבה יותר, אבל אין ספק שמדובר בסצנה מרשימה, ובכלל fun אולטימטיבי. ככל שאני מנסה לתאר את זה יותר אני מרגישה שזה כמו לנסות לתאר נסיעה ברכבת הרים. גודל הקרון, הזוויות של הנפילה והנוף מלמעלה לא באמת מעבירים את החוויה.

הסרט הזה שווה לגמרי נסיעה לקריית ביאליק, אבל צריך להגיע עם טונות של מצב רוח מעולה ובלי ציפיות לקולנוע של ממש. אל תקחו איתכם אנשים שקראו את המקור (אלא אם אתם ממש אוהבים אותם או שהם מבטיחים לשתוק), ואל תראו את הסרט הזה בגירסה לא תלת מימדית – את הנזק המוחי יהיה קשה לתקן.