אבו שוקרי המקורי או אותנטי my ass

כשנמצאים באבו גוש, אי אפשר שלא לעצור לאיזו ארוחה. לא משנה שעדיין לא הגיע הרעב האמיתי של הצהרים, לא משנה שחוויות האכילה הקודמות שם נעו בין בינוניות לממש מבאסות, לא משנה שאני לא מתה על שיטת נזרוק-לכם-כמה-סלטים-על-השולחן-ואחר-כך-תגלו-כמה-זה-עולה-לכם. הגענו לאבו גוש לקונצרט צהרים בכנסיית קריית יערים ואחריה באה הארוחה הבלתי נמנעת. הפעם עצרנו באבו שוקרי שעל רח' השלום 6. כן מקורי, לא מקורי, לא עוקבת, אבל שלט המקורי + תמונה תלוי שם במקום בולט. המון אנשים בפנים ובחוץ, ואיכשהו הגענו בין שני גלים גדולים וקיבלנו שולחן מהר. כמה דקות אחר כך כבר הצטברו הרבה אנשים בתור מאולתר שחציו בתוך המסעדה העמוסה וחציו בחוץ. המלצרים רצו עם הצלחות בין העומדים והיושבים בנסיון לא לגמרי מוצלח לא להפיל שום דבר ואף אחד והיה רועש, רועש מאוד.

הפלאפלים שהגיעו קצת אחרי שהתיישבנו היו נחמדים אבל די סתמיים. החומוס שהגיע אחר כך לא הלהיב אותי, אבל קשה להגיד שאני חומוסאית גדולה. יש שיגידו שאני ממש פושעת חומוס שמעדיפה כל משחה אנמית על פני גרגרים עם טעם, ועד שהנושא הזה לא ייבחן לעומק, אני משאירה את נושא החומוס באבו שוקרי פתוח ומרשה לכם לקחת אותי בערבון מוגבל בנושא הספציפי הזה.

הסלטים שהגיעו לשולחן (תוספת 15 ש"ח לכל סועד) היו סבירים מינוס ובעיקר סטנדרטיים להחריד. סלט הירקות היה נטול תיבול לחלוטין, פשוט ערימה של מלפפונים, עגבניות וחסה חתוכים, והפיתות סתמיות, סופרמרקט סטייל. לתומי חשבתי שקבבים (40 ש"ח) הם בחירה בטוחה כמעט בכל מקום, אבל הקבבים שהזמנתי היו מבאסים על גבול הבלתי אכילים, והגיעו עם צ'יפס שהמלצר הצהיר שהוא גרוע ולכן הוא יביא לנו עוד מעט צ'יפס יותר טוב. כמויות השמן הוציאו את שארית החשק לצ'יפס. האורז שהגיע במקום היה סתם אורז לבן וסר טעם שזרקו עליו כף של רוטב כתום עם שעועית שלא עשה בשבילו שום דבר טוב. כל הכבודה הזאת ביאסה אותי כל כך שפשוט ביקשתי שיפנו את הצלחת שלי. המלצר התעקש להציע משהו במקום, ולמרות שכבר לא ממש התחשק לי לאכול, ניסיתי את הפלפל הממולא שהיה סתמי וגם הוא עם יותר מדי שמן. שיפודי הפרגיות (40 ש"ח) שהוזמנו איפשהו במורד השולחן היו נחמדים, בכל זאת זה משהו שקצת קשה לקלקל.

הקפה שהזמנו בסוף הארוחה הגיע בכוסות שנראו כאילו נשפך עליהן קפה מבחוץ מתישהו בחצי שעה האחרונה, וכבר הספיק להתייבש ולהתקשות בדוגמאות מרהיבות על הדופן החיצונית של הספל. על שלי היה גם ליפסטיק. ויתרנו. למען האמת, ספלי הקפה לא לגמרי הפתיעו על רקע רמת הנקיון הירודה שראינו מסביב – רצפה מלוכלכת, מטבח ואיזור הגשה לא נקי, שירותים לא מתוחזקים (בלשון עדינה). אז נכון, היה עומס, אבל יש גבול ובאבו שוקרי הוא נחצה מזמן. 

כדי לתת סיומת קצת יותר מוצלחת ליום הזה, אספנו כנאפה מצוינת To Go בממתקי הכפר במורד הרחוב (רח' השלום 29) וגם עוגיות סולת מעולות – אחלה נחמה אחרי פרעות הקבב. זאת היתה ארוחה שלא ראויה לאחרונת הסטקיות בתחנת דלק, ואלא אם מישהו יגלה לי איפה המסעדה הבודדת באבו גוש שלא שמעתי עליה ומגישה אוכל מעולה, בפעם הבאה ניאלץ לחזור לקרוואן המבאסת קצת פחות, או פשוט לוותר ולנסוע לתל אביב.