לתל אביבי ממוצע יש הרבה קונפליקטים שנובעים מהחיים בעיר הזאת. החל מהשאלה הבסיסית האם הוא יכול בכלל לקרוא לעצמו "תל אביבי" כשרק לפני שלוש שנים היגר מקריית טבעון, ועד לשאלה האם החיים בעיר הזאת שווים את הטרחה (הכלכלית, החנייתית ואחרות). איפשהו בין לבין נמצאים הקונפליקטים שנוגעים למקומות בילוי. לא מעט מקומות נוהגים להתעלל בלקוחות שלהם באמצעים שונים ומשונים, החל מפתיחת דלתות שלוש שעות אחרי השעה הנקובה בהזמנה, דרך סלקציה הזויה ועד מחירים מופקעים. ואיכשהו, למרות הכל, דוקא המקומות האלה מצליחים והאומללים בתור בחוץ צועקים "עוד". אז מה, כולם אדיוטים שממשיכים להגיע? אני מכירה לפחות כמה אנשים שיענו לשאלה הזאת "כן" בלי לחשוב פעמיים, אבל נראה לי שהמציאות מורכבת יותר, והבר של Messa הוא דוגמה מצוינת.
הבר של מסה מעוצב בצורה מיוחדת, כולו שחור (כקונטרה למסעדה הלבנה הסמוכה), עם כורסאות עמוקות מסביב לשולחנות קטנים וכורסאות אפילו באיזורים מסויימים על הבר. התאורה מדוייקת, המוזיקה בד"כ סבירה עד קולעת פרט להבלחות הזויות מדי פעם, מבחר האלכוהול מרשים (במיוחד באיזור הטקילות), הברמנים מבינים באלכוהול ותפריט האוכל על הבר שאוב חלקית מהמסעדה ולכן מענין הרבה יותר מברים אחרים. נשמע כמו נוסחה מנצחת אלא שבפועל, כל ביקור שם מרגיז יותר מהקודם.
אחד הדברים שהכי מאפיינים את המקום הוא היכולת המדהימה ויוצאת הדופן של הצוות להתעלם ממך כליל למשך זמן בלתי מוגבל. נכנסת? התיישבת? אתה יכול לשבת במשך שעה על הבר, ישר מול פרצופו של ברמן שעסוק במירוק כוסות/ טיפול בקופה/ החלקת כאפות עם אנשים שהוא מכיר/ קליעת זיתים למרחקים ארוכים, והוא לא יפגין שום סימן שהוא מכיר בקיומך. לא ניד ראש, לא "רק רגע אני איתך", ובטח שלא תפריט. לא, לא נפלתי על מישהו אנטיפת במיוחד. זה היה ככה בכל הפעמים הלא מעטות שבקרתי שם, כל פעם צוות שונה אבל הגישה זהה. פעם ישבנו שם 10 דקות לפחות, בערב לא עמוס בכלל ובר חצי ריק, ואחרי שגם נפנופי ידיים וקריאות לא עזרו, פשוט קמנו והלכנו. לא נראה שמישהו מהברמנים הבחין בזה בכלל, או אולי הבחין אבל לא התעניין.
אמנם מבחר האלכוהול מרשים והברמנים מבינים באלכוהול ובקוקטיילים, אבל משום מה הם מתייחסים לכל בקשה מעבר למזיגת משקה נקי או קוקטייל מתוך ה-10 שמציע התפריט כאל מטרד לא ברור. הבקשה האלמנטרית להמלצה על קוקטייל שלא נמצא בתפריט התקבלה במלים "את קשה, אני רואה…" שנאמרו בשיא הרצינות, ומדובר בברמנית שע"פ מה שהיא מספרת, חיברה בעצמה כמעט את כל תפריט הקוקטיילים. למרבה השעשוע, אם אפשר לקרוא לזה שעשוע, כשהחלטתי ללכת עם הברמנית ולבקש דברים ברורים ופשוטים מהתפריט, יצא שדברים בסיסיים ביותר היו חסרים כמו דריי ורמוט לדריי מרטיני או ג'ין הנדריקס שפעם היו עשרות בקבוקים שלו מפוזרים מסביב, מה שגרם לברמנית להחליף את ה"את קשה" ל"אני ממש ממש מצטערת". שני ניגונים שהיה עדיף אם לא היו נשמעים.
המחירים יקרים למדי, גם האוכל וגם האלכוהול. אין מנת אוכל (ואלה מנות בר קטנטנות למדי) שעולה פחות מ-40-50 שקלים. תמחור האלכוהול גבוה, גם הפשוט וגם הפרימיום, והמרגיז ביותר – מסה הוא מהמקומות הנאלחים שמתמחרים צ'ייסר במחיר גבוה יותר ממחירה היחסי של חצי מנת אלכוהול. כלומר, אם סינגל מאלט כלשהו עולה 80 ש"ח, חצי מנה (צ'ייסר) תעלה במקרה הטוב כ-50 ש"ח. אני אישית אוהבת לשתות כמה שיותר דברים שונים בערב ולכן כמעט תמיד מזמינה חצאי מנות, בד"כ של משקאות פרימיום. השיטה הזאת בדרך כלל תגרום לי פשוט לשתות הרבה פחות – הפסד שלהם ושל כל בר שנוקט בשיטה הזאת.
האוכלוסיה מסביב מבוגרת יחסית, 35-45 נדמה לי וגם יותר מזה, עם נטיות ערסיות קלות לפעמים. המנטרה "עד לקוח אחרון" הסתברה כ"עופו מכאן כי כבר 1:30 וב-2:00 אנחנו לא רוצים להיות כאן", אם כי לזכותם ייאמר שזה נאמר בצורה קצת יותר עדינה ובליווי שני שוטים של משהו שבשלב הזה של הערב כבר לא היה ברור מהו, אם כי יש חשש לפיג'לינג. חינני, אבל עדיין מבאס.
אז איך זה שאיכשהו אני חוזרת לשם עוד פעם ועוד פעם? הסיבה הראשונה והמעשית היא די פשוטה – זה קרוב לעבודה, ובסוף יום ארוך שנגמר מאוחר זה הפתרון הקל. הסיבה השנייה עדיין לא ברורה לי עד הסוף – משום מה, למרות שאני תמיד יוצאת משם עם טעם קצת מר, אני שוכחת מהר. לרוב אני לא סולחת מהר למקומות שהצליחו להרגיז אותי, במיוחד כשזה ברמת השירות, ופה, משום מה, זה מתמסמס מהר. אולי זה העיצוב של המקום, אולי זה הרביולי שרימפס בחלמון וביסק סרטנים, אולי זה הג'ין הנדריקס שאני אוהבת ולא הרבה מקומות מחזיקים (מסתבר שגם להם נגמר המלאי, נקודה אחת פחות), אבל אני בכל זאת מוצאת את עצמי שם שוב מדי פעם. מצד שני, מניחה שזה רק עניין של זמן עד שיימאס לי סופית.
Messa, הארבעה 19, תל אביב.
Veni, Vidi, Narravi 
תראי, לי אין בעיה עם מקומות פלצניים מבחינת העיצוב וטיב האוכל, אבל המינימום שאני מצפה ממקום ברמה כזאת (וברמת מחירים כזאת) הוא שירות טוב. כשזה איננו, מבחינתי ההנאה נפגמת במידה כזאת שאני לא חושב לחזור. ממה שאני זוכר, במסעדה דווקא היה שירות טוב, אבל אולי השמועה לא הגיעה עד הבר… במקומך, הייתי מוצא מקום אחר.
עקרונית אתה צודק, אבל יש שם משהו שגורם לקריזה להתמסמס ואני לא יודעת מהו. אגב, במסעדות אני הרבה יותר קיצונית מבחינת הסובלנות שלי לשירות רע מאשר בברים, לא יודעת למה. 🙄
בר מצויד עם אוכל מצוין (ויקר) יש ב"אורקה".
אה, אורקה זה כבר משהו אחר… 8)
אמנם לא ישבתי על הבר, אבל יש שם משהו באוירה הרגועה שגרם לי לאבד לגמרי את תפישת הזמן ושיקול הדעת ולקבל את החשבון הגבוה ביותר שקבלתי אי פעם. 🙂 😥
מסה תמיד הרתיע אותי. נראה מקום לעשירון ולערסון העליון. עדיף כבר ליפול על הסטאוט הסמוך, או טפאו.
סטאוט נחמד אבל זאת אוירה אחרת לגמרי, ואת טפאו באמת צריך לנסות, היית שם? לעומת זאת, הבר הקטנטן של קזנקי הסמוך הסתבר כחביב מאוד למרות שהוא לא מצטיין ביותר מדי אפשרויות אלכוהול וגם טיפה צפוף.
מעט החשק לבקר במקום, שקיבלתי מהפוסט של על המרטיני היבש, די הלך לאיבוד 🙂 (לשמחת חשבון הבנק שלי)
זה בסדר, אני יכולה לתת לך רשימה של מקומות אחרים שיעציבו את חשבון הבנק שלך. 🙂
נוחות שווה את המחיר
אבל שרות גרוע לא…
אין לי מושג מה זה ביסק סרטנים , אבל מקום שיש בו גם אוירה קצת ערסית, גם שירות על הפנים, גם מעליבים את הלקוח (הקבוע!) , גם האלכוהול במבחר חסר, וגם המחירים בשמיים –
הייתי מחפש מקום יותר נעים .
יניב ועמיר, אתם צודקים בהחלט.
עמיר, כשאתה מצמצם את הסיפור בצורה כזאת זה פתאום נראה הרבה יותר ברור. מה עשינו שם בכלל?? 😀
יקירתי,
אני למדתי משהו פשוט מאוד בחיי, שעוברים לרוב מבר קבוע אחד למשנהו – אם השירות גרוע – אני לא חוזר לשם. שירות מבחינתי זה הכל. על רמת אוכל אני מוכן להתפשר. על זלזול בי כלקוח – לא. יש כמה וכמה מקומות שכבר החרמתי בעבר, ועד היום רגלי לא דרכה וגם לא תדרוך שם. למשל: ב"נורמן". היו כמה דברים ששברו את גב הגמל, אבל אי ממש לא מוכן לקבל יחס כזה, במיוחד ממקום שאני מגיע אליו בקביעות.
ד"א – זו גם אחת הסביות שהתחלתי בשנתיים האחרונת להנות יותר ויותר משתיה ביתית עם חברים. קשה יותר להיפגע ככה. אבל ככל נהנתן, גם אני אוהב לצאת. צריך רק לדעת לאן אתה הולך. ל"מסה" אני לא אגיע (גם לא הייתי שם מעודי) ולו בגלל כל כך הרבה אנשים ששמעתי מהם ביקורת דומה לשלך. לא שווה את העצבים.
היה נחמד לקרוא איזכור לתל אביבי שהגיע לפני 3 שנים מקרית טבעון.
אנחנו קבוצת איכות מאוד מאוד מצומצמת. טבעונים אמיתיים שנשארו בתל אביב הרבה זמן זו תופעה נדירה.
"קרית טבעון" כאן היא כמובן מטאפורה לכל הערים שנמצאות יותר מחצי שעה מתל אביב (פיזית או מנטלית 🙂 ). אני באמת לא מכירה אף אחד כזה, רק כאלה שעשו את המעבר בכיוון ההפוך…
אמנם הביקור שלי בטפאו התרחש כל כך מזמן שאני אפילו כבר לא מסוגלת לזכור מתי בדיוק (לפני שנתיים? שלוש?? פדיחות כמה שנעשיתי סנילית לעת זיקנה) אבל אם משהו ממנו עוד נותר מייצג, הייתי אומרת לא לרוץ אלא לטוס… למעט נקניק החמון שהיה לו טעם ומירקם כמו של כף רגל יבשה, כל הטאפאס והאלכוהול שהערינו שם לקרבנו עורר בנו צמרמורות אורגזמטיות, למן האויסטרים הנימוחים דרך הטונה על הפלנצ'ה הצרובה בדיוק במידה וקנח בקלמרי עסיסיים בגריל עם שעועית שחורה. שתינו סנגריה ושני סאוורים: פרסקו ופיסקו (ליקר צ'יליאני שלא ניתן להשיג בארץ שלא בייבוא אישי). האווירה צבעונית, עולצת ושמחת חיים, והשירות שקיבלנו ביושבנו על הבר היה קשוב ומסביר פנים.