אלברט סופר או חמימות חורפית וכמה מחשבות על הניינטיז

את אלברט סופר גיליתי לגמרי בטעות. יוצא לי מדי פעם לחפור בלוחות הופעות כדי לעדכן את יאללה מי בא, הבלוג השני שלי, בדברים שווים שאני רוצה ללכת אליהם. נתקלת בכל מיני שמות שאני לא מכירה, מחפשת קצת, מקשיבה למיי ספייס שלהם. חלק ממה שאני שומעת שם מצוין, חלק סביר וחלק סתמי עד כאב. השירים שמצאתי בעמוד של אלברט סופר הוציאו אותי בספונטניות חצי-לא-אופיינית מהבית ישר להופעה שלו בצוזאמן. הגעתי באיחור, התיישבתי בפינה ופשוט נכבשתי. זה לא קורה לי הרבה. אני לא מבקרת קלה של מוזיקה, לא קל להרשים אותי ועוד פחות קל לכבוש לי את הלב, אבל מצאתי את עצמי יושבת שם, מקשיבה לאיש ששר לבד עם גיטרה שירים שאני שומעת בפעם הראשונה והלב שלי פשוט הרגיש בבית.

מאז אני באה לא מעט להופעות של אלברט, ולאט לאט וככל שמתקדמות ההופעות, נוספים עוד חלקים. זה התחיל עם רועי ריק, בחור צעיר ומוכשר במיוחד שמצויד במזוודת מפוחיות אימתנית וטונות של בלוז בנשמה. אחר כך רונית קנו עם חליל צד וקולות, ופתאום הכל נשמע הרבה יותר שלם. ההופעה האחרונה היתה משהו מיוחד: כל החלקים התכנסו יחד בתוספת אורן קפלן, השותף לשעבר ללהקת אלגנט, שהגיע לביקור בארץ. התמהיל היה די מושלם: התחלה נינוחה, המשך חורך עם המפוחית של רועי,  רכות מחממת עם רונית ואנרגיות הרבה יותר גבוהות עם אורן. מתאים בדיוק ללילה של היום הכי קר שהיה השנה.

 (תמונה מהופעה אחרת של אלברט שצילם גרבולון. שדדתי אותה כי היא ממש דומה לתמונות שאני צילמתי, רק הרבה יותר טובה, והנה המקור).

השירים של אלגנט ממש הפתיעו אותי. זכרתי משהו במעומעם מפעם, לפני 15 שנה, כי למרות שהייתי די צעירה אז, חרשתי לא מעט הופעות על ציר רוקסן-לוגוס. אלגנט די נבלעו אז, בין כל תופעות הטבע המסעירות של תחילת שנות התשעים. איפשהו בין נושאי המגבעת, כרמלה גרוס ואגנר, זקני צפת, נקמת הטרקטור ושאר הרכבים שהפכו לכולם את הראש, לבין כאלה שאולי לא היו מהפכניים אבל היו מאוד רעננים בזמנו כמו איפה הילד (בהתחלה בהתחלה), תערובת אסקוט, בלאגן ועוד המון, לא נשאר כל כך מקום בנצח ללהקה שסתם ניגנה שירים טובים. נדמה לי גם שהאלבום של אלגנט יצא באיזו נקודת תפר בין שני דורות של רוק ניינטיזי (כן, קשה להאמין שבשלוש שנים הספיקו להתחלף דורות), וקצת הלך לאיבוד בין התפוצצות אלבומי המופת שיצאו ב-91 לבין הדור הבא, היותר קליל והיותר פופולרי שהתחיל להפגיז ב-93.

כשישבתי בהופעה והקשבתי לשירים של אלגנט, חשבתי פתאום איך זה יכול להיות ששירים טובים ומקוריים היו משהו כל כך סטנדרטי וממוצע אז, וכמה זה לא מובן מאליו היום. אפילו בגל העצום ההוא של מוזיקה ולהקות היה מגוון שקשה לדמיין בים השיבוטים של היום. גם אלה שהכי הצליחו, גם אלה שהיו הכי פופולריים, גם אלה שהכי החניפו לאוזן של קוראות מעריב לנוער, גם "הקיץ האחרון" של שפיות זמנית, גם "ירח כחול" של גן חיות, גם "ציירי לך שפם" של נוער שוליים, אף אחד מהם לא היה דומה לשום דבר אחר בסביבה, שלא לדבר על כל מי שהיה טיפה יותר חתרני. מה קרה ב-15+ שנים האלה שגורם למוזיקאים היום לשכפל את עצמם למוות רק אלוהים יודע.

חוץ מאשר לנצל את הביקור של אורן קפלן לקצת נגינה משותפת, ההופעה הוקדשה גם להשקת סינגל חדש, "כבר זמן", שיר מקסים במיוחד, קומוניקטיבי להפליא ועם פוטנציאל להיטי-אנדרדוגי מסוים. אפילו יצא לו קליפ:

הקליפ הזה מסתדר בדיוק עם המוזיקה של אלברט. יש בצילומים משהו מאוד פשוט, מאוד ביתי, אבל פה ושם יש פתאום איזו קומפוזיציה שגורמת לך לעצור לרגע, וככה בדיוק גם בשירים: איזה שילוב של פשטות עם תחכום, גם במוזיקה וגם במלים. על כל סט של אקורדים סטנדרטיים יהיה משהו במנגינה שיפתיע אותך, בכל אוסף של מלים יומיומיות תתחבא איזו מילה קצת יותר מיוחדת, קצת פחות נפוצה, כזאת שגורמת לך להקשיב שוב למלים ולהרגיש שמישהו מנסה להגיד לך משהו, להעביר לך משהו, לא סתם לשרבט כמה מלים. בכלל, נדמה לי שלכל מי ששומע את אלברט נדמה שהוא שר לו באופן אישי. בשביל מעט החורף שעוד נשאר, זאת האופציה המוזיקלית הכי חמימה שיש.

ההופעות הבאות: 26/2/08 בעשן הזמן בבאר שבע, 17/3/08 בצוזאמן בתל אביב (ובכלל כל חודש בצוזאמן), ועוד פה ושם. אפשר להתעדכן בעמוד המייספייס של אלברט או ביאללה מי בא.