סקוט המילטון או מוזיקה שימושית

לניצן קרמר, המנהל האמנותי של סדרת ג'אז במשכן ומכר יקר, יש לרוב טעם די שונה משלי במה שנוגע למוזיקה. הוא בעל אוסף גדול במיוחד של הקלטות של צ'ט בייקר והתלהבות בלתי נגמרת מג'אז איטלקי, ואני חובבת מינגוס ודולפי, אורנט קולמן ומיילס של Bitches Brew. למרות הפערים בטעם, לזכותו ייאמר שהוא האחראי להחלטה האמיצה להביא לכאן לשתי הופעות את ג'אמיל מונדוק שכולו Free Jazz ופראות, שהיה די אלמוני בשוק המקומי, כך שלא תמיד הכל פיראנונזי, בולאני, ראבה, פאנצ'לה, אוטאביאנו ושאר חובבי פיצה ואספרסו (Not that there's anything wrong with that, פשוט לא כוס התה שלי). השנה הסדרה כוללת גם מזה וגם מזה – דואט של אנריקו ראבה וסטפנו בולאני מצד אחד, ופרנק לייסי מהצד השני (ויש שיגידו שאלה לא צדדים מנוגדים בכלל).

אני די מחבבת את סדרת ג'אז במשכן, גם בגלל שיש מדי פעם הזדמנות לראות שם מוזיקאים מצוינים, גם בגלל שיש הנחה קבועה וגדולה על מחיר הכרטיס בפורום ג'אז של נענע (90 ש"ח במקום 199 למקומות הטובים)  וגם בגלל שזאת הזדמנות מצוינת לפגוש כמה חברים שלי שלא מגיעים לעתים קרובות מדי לתל אביב. אתמול נפתחה העונה של סדרת ג'אז במשכן בהופעה של סקוט המילטון והרביעיה שלו. לא שמעתי אותו קודם וגם לא גיליתי יותר מדי עניין כששמעתי שמגדירים אותו כ"ג'אז מסורתי" ו"ניאו-סווינג", אבל בערך שעה לפני תחילת ההופעה קבלתי טלפון מחברים שכותבים כל מיני דברים בכל מיני מקומות, מה שמזרים לכיוונם לפעמים כרטיסים לכל מיני דברים, ושאלו אם בא לי להצטרף. במזג האוויר החורפי שקפץ פתאום ואחרי לילה מטורף למדי ומרובה תחנות שנגמר בקושי 15 שעות קודם, האופציה הרגועה דוקא מצאה חן בעיני  (מה גם שאני שרלילת-כרטיסים-חינם ידועה ולעתים רחוקות אומרת לא, אלא אם מדובר במשהו מחפיר ממש. לשמחתי, יש לי חברים עם טעם טוב).

סקוט המילטון

במפתיע, היו המון אנשים, אולם כמעט מלא. אולי בגלל סקוט המילטון עצמו, אולי בגלל שזה המופע הפותח של הסדרה. לסקוט המילטון יש את צליל הסקסופון הכי חם שיצא לי לשמוע. מלא רגש אבל לא משתפך, מדי פעם על גבול הסנטימנטליות אבל לא חוצה לשם הרבה. הוא נראה ומדבר כמו שהוא מנגן – יש בו איזה coolness בסיסי וחלקלקות מסויימת. בעצם, סקוט המילטון הוא crooner לכל דבר, רק כזה שמנגן בסקסופון במקום לשיר. גם הקטעים שהוא מנגן מתאימים להגדרה. זה מקסים, זה מחמם, זה מהנה, זה כירבולי, אבל זה פשוט לא כל כך מענין.

הרביעיה של סקוט המילטון

ההרכב שאיתו מתאים לו במידות בדיוק. כולם מקצוענים, משוטטים על גבול הסנטימנטליות בלי לגלוש ונראה שמרגישים מאוד נוח במסגרת הבינוניות ההמצאתית של ההרכב – נטול חידושים, נטול טוויסטים. עובדים בלנגן. עושים את זה נהדר, שלא יהיה ספק, אבל נראים כאילו הם מקבלים בטבעיות את המקום שייועד להם ואפילו לא מדמיינים איך זה יהיה להמריא. מדי פעם, בסולואים של הפסנתרן ג'ון פירס והקונטרבסיסט דייויד גרין שומעים איזה בדל של ניצוץ. אולי אני טועה, אבל יש לי הרגשה שלמרות שהם יכולים לעשות הרבה יותר, בתוך כל הרכב שהיה דורש יותר הם היו מחווירים בחרדה ונעלמים. נראה שהמינון הזה של ניצוץ רגעי בקצה הסולו מספיק להם בדיוק, ולמרות שהתוצאה מקסימה, יש בזה משהו קצת מדכא, או לפחות מאוד אפרורי.

ג'אז אף פעם לא היה בשבילי מוזיקת רקע. הג'אז שאני שומעת הוא מורכב מדי ולפעמים גם מלהיב ומרגש מדי מכדי להיטמע ברקע. סקוט המילטון וההרכב שלו הם מוזיקת הרקע האולטימטיבית. מוזיקה שימושית. אין בזה רע, אבל אני צריכה יותר מזה.

עמיר כתב על ההופעה מקסים כהרגלו, וברק ודניאל צילמו (שם אפשר לראות את שאר התמונות מעבר לשתיים ששדדתי לכאן).

פוסט זה פורסם בקטגוריה הופעות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s