הצטלבות או גם לחובבי נראטיב מגיע לחיות

כבר לא מעט זמן שאני אומרת לעצמי שאני צריכה לראות יותר קולנוע. פעם מזמן הייתי רואה הרבה יותר סרטים, וגם הסרטים שראיתי היו הרבה יותר "נחשבים". לפני כמה שנים התחיל תהליך ההיטפשות שלי, שאני די גאה בו, או שאולי סתם נהייתי יותר קלילה. זה קרה ברגע אחד מאוד ספציפי, כשנקלעתי להקרנה של The World is Not Enough, בונד פירס-ברוסנני לא מוצלח במיוחד. סצינת הפתיחה של מרדף הסירות השאירה אותי פעורת פה – מה, עושים דברים כאלה בקולנוע? ולמה לא סיפרו לי שזה כל כך כיף??

אז אני משתדלת, איכשהו הולכת יותר לפסטיבלי סרטים מאשר סתם ככה לקולנוע (למרות שיש לי איזה 20 אולמות במרחק 10 דקות הליכה מהבית), מחזיקה בבת דודה מצוינת שלוקחת אותי לכל מיני סרטים פולניים וגרמניים מהסוג שלא ראיתי מזמן,  מארגנת כל מיני מסעות בייוולף. אבל סתם סרטים? איכשהו כמעט לא יוצא. לכן היה לי מאוד נחמד כשבלינק החליטו לעודד את צריכת הסרטים שלי עם כרטיס לסרט הצטלבות של קלוד ללוש. לא בטוחה שהייתי בוחרת דוקא בסרט הזה להיות בין הסרטים המעטים שאני מזיזה את עצמי לכיוונם בשוטף, אבל זה מספיק קרוב לתפריט הקולנוע שלי בשביל לאמץ את ההזמנה ואח"כ לחזור לכאן לספר (הרי זה מה שאני עושה כאן, לא? צוחק  ). אז אחזתי בחברתי תמר והלכנו.

אני לא חובבת גדולה של נראטיב לשמו. כלומר, אני יכולה להעריך סיפור טוב, אבל בשביל שאני באמת אהנה, תנו לי סטרוקטורות מורכבות, שכבות על גבי שכבות של כלים קולנועיים, או את ההפך המוחלט: אקשן עצבני (עם הומור, חייבים הומור), טפשת נעורים בלונדינית או מלודרמה משנות החמישים עם הרבה שירים.

הצטלבות מנסה להיות גם וגם, מתוחכם ופשוט במקביל. גם סיפור מתח, גם סיפור אהבה, גם טיפה מלודרמה, ומצד שני שזירה של כמה סיפורים וזריית בלבול קלה ודי מתוחכמת בענייני זהויות (שמחזיקה בדיוק רבע שעה, אבל תמר אומרת שטוב שקטעו את זה מהר כי אחרת זה היה יותר מדי), וחיבור של כל המרכיבים באמצעות מחשבות מעמיקות-אבל-לא-יותר-מדי על כתיבה וזהות. אה, וגם הרבה צרפתית. ופאני ארדן. יותר מכל, הצטלבות הזכיר לי סרטים של קלוד שאברול. עניין די משעשע בהתחשב בכך שאת הסרט הזה הפיץ ללוש עם קרדיט בדוי, בהמשך לסכסוך רב שנים עם אנשי הגל החדש הצרפתי ששאברול הוא מנציגיו הבולטים.

בסה"כ, נהניתי. הצטלבות הוא לא סרט שנשאר איתך יותר מחצי שעה אחרי שצפית בו, אבל הוא בהחלט שעתיים (כמעט) של סיפור אינטליגנטי, משוחק טוב ועשוי היטב. ופאני ארדן. ועכשיו לשנן: צריכה לראות יותר קולנוע.

פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s