In-D-Negev או נעורים שעברו לא יוחזרו

ישר כששמעתי על אינדינגב התחלתי להתלהב. שנים, שנים שלא היתי בפסטיבל מוזיקה אמיתי. כזה שישנים בו על איזו פיסת דשא של אי תנועה, כזה שרואים בו המון המון המון הופעות שאפילו לא מתכוונים לראות, כזה שפתאום מגלים בו פנינים של מוזיקה שעושה הרבה טוב והמון חיוך, כזה שפוגשים בו אנשים שלא מכירים, כזה שנוסעים רחוק רחוק בשבילו. משבר גיל שלושים שהקדים לי בשנה גרם לי להתגעגע לתקופה של לפני 10-12 שנה, שמשום מה היתה זכורה לי כתקופה נהדרת. כמה נסיונות לשחזר את העניין הסתיימו בהבנה המצערת שזכרון יכול להיות מאוד סלקטיבי לפעמים. ואז הגיע פסטיבל אינדינגב והזכיר לי איפה היה טמון פעם הכיף האמיתי.

באתר הפסטיבל המליצו לנסוע על כביש 4 עד יד מרדכי ולפנות שם. מבט אחד במפה הבהיר לי שאני יודעת יותר טוב, ולמה לא להתחבר לכביש 232 כבר בניצנים. ההיבריס בתוספת השעה המאוחרת יחסית והחושך הכניסו אותי להרפתקה קטנה ומפותלת שכמעט הסתיימה ברפיח, עם פסקול הזוי של המידנייט פיקוקס (דיסק מעולה, 40 ש"ח, מומלץ בחום לחובבי רעש ו-Faith No More). עם כל הכבישים המפותלים, שערים אחוריים של לקיבוצים ושבילי עפר אפלים נדמה לי שהגעתי איפשהו באמצע Malox, אבל הייתי עסוקה מדי בהתמקמות (=השגת בירה) מכדי להאזין. אז גם גיליתי שברוב חכמתי שכחתי את המצלמה והתבאסתי קצת (וזאת גם הסיבה שהפוסט הזה לא מלא בתמונות כנדרש). תמונות מהפסטיבל אפשר למצוא אצל יוחאי, גרבולון ואסף, ובהמשך כנראה גם באתר הפסטיבל.

יהלי סובול היה דוקא די נחמד והרבה פחות מרגיז מהצפוי, וזו סוג של מחמאה כי קשה לי לסבול את המוזיקה שלו עוד מתחילת ימי מוניקה סקס. קשה לי להסביר למה, אולי זה בכלל לא בגלל השירים עצמם אלא זה סתם מקושר אצלי למשהו מרגיז. זה עניין של שנים והסיבה נשכחה מזמן, וכאמור, דוקא היה חביב.

Ed, לעומת זאת… אני מניחה שאם זה היה מוקומנטרי על להקת רוק, הוא היה ממש ממש טוב. אני לא חושבת שיש קלישאת רוק שדילגו עליה. בדיקת הסאונד, הבגדים, הגיטרות שמוחזקות בגובה הברכיים ולא סנטימטר מעל כי זה-לא-רוק-אם-זה-למעלה-נשבעים-שנוח-להחזיק-ככה, התנועה על הבמה וכמובן המוזיקה, ועוד יותר מכך, הביצוע שלה. זה נראה ונשמע מאוד מתאמץ וזה לא עובד.

אביב מארק עשה סאונד מעולה לאורך כל הפסטיבל (כן, כדאי לציין: היה סאונד מעולה בפסטיבל הזה!!), המוזיקה שלו לא רעה, אבל הוא לא frontman. נדמה לי שכמעט כל אחד אחר שהיה מבצע את השירים שלו היה עושה עבודה יותר טובה.

מלכת הפלקט היו נחמדים, אבל אני כבר חיכיתי בקוצר רוח למה שידעתי שהולך להיות גולת הכותרת של הפסטיבל: המידנייט פיקוקס! ההופעה שראיתי עם יוחאי ואלון לפני שלושה שבועות בערך היתה מעולה, אבל ההופעה שלהם בפסטיבל היתה מעולה עוד יותר. ההופעה שלהם כל כך הזויה, כולל סגידה כללית לבובת ספק-חתול-ספק-חיה-אחרת מקרמיקה, רקדנית בטן וחזי שוחט, שפשוט קשה להסביר. ניימן ניסה להסביר במלים האלה: "מה אספר? פשוט הופעה עצומה. מקורית, מפעילה, לא משעממת ולו לחצי שנייה – ומעבר לכל, מצליחה לגרום אפילו לעצלן כמוני להזיז קצת את הרגליים, הידיים, הראש וקצות האוזניים. לא סתם מתארים אותם בתור ”הקרקס של מידנייט פיקוקס“. לרוץ ולראות בהזדמנות הקרובה". צודק, ובכל זאת גם ניימן לא מצליח להעביר אפילו עשירית מהטירוף.

את מיכל לוטן, רגאייסטן ודני הדר בשבת בבוקר העברתי בחצי האזנה – חצי נמנום על כריות שהיו בסביבה. בין נים לנום יכולתי לשים לב שרגאייסטן נראים כיפיים אבל אני לא בעניין של רגאיי, ושאני חייבת לשמוע את דני הדר שוב בהזדמנות, כשאני לא במצב חצי מעולף. למצב החצי עילפון של שבת צהרים חמה במדבר הצטרף אלי יוחאי ואח"כ גם אור, ויחד השתדלנו לא להירדם עם עמית ארז (פעם ראשונה שאני שומעת אותו, בכלל לא מה שחשבתי, וממש ממש לא מתאים באיטיות לצהרים עייפים. אולי בהזדמנות אחרת) ונועה בביוף (שהיתה לא רעה בכלל, אבל גם קצת איטית למצב הצבירה שלנו).

עם The Homesicks קרה לי משהו מוזר. ממרחק 15 מטר הם נשמעו לי נחמדים אבל קצת סתמיים ומשהו לא עבד. כשהתקרבתי מרחק מטר מהבמה, פתאום הם נשמעו לי מעולה, כריזמתיים וסוחפים. ואז שוב התרחקתי כדי להביא בירה, ושוב הם נשמעו לי סתמיים. אולי יש כאלה שהכריזמה שלהם מוגבלת למרחק 5 מטרים? מוזר, ובכל מקרה, כנראה שכדאי להם להיצמד למקומות קטנים.

נועם רותם מדכא אותי לאללה. לא יעזור. אני לא יכולה לשמוע את הטקסטים העצובים האלה ובמקביל להנות מהמוזיקה כאילו כלום. כל מיני תקלות מוזרות הפכו את ההופעה הזאת למקוטעת, למרות שנראה שלאף אחד זה לא הפריע חוץ מלנועם רותם. הוא חתם בהודעה שעמיר לב לא יגיע ושר במקומו את אריה ורותי, ואז גיליתי לתדהמתי שלשירים של עמיר לב יש לחן! ממש לחן, אמיתי, עם צלילים שונים, ושלמי שיכול להפיק יותר מדקלום מונוטוני יש ממש אפשרות לשיר אותם. אני חושבת שאני מעדיפה את גירסת נועם רותם על גירסת עמיר לב. היה קצת מוזר שנועם רותם חתם את ההופעה שלו כאילו שהוא חותם את הפסטיבל, הודה לכולם שבאו ולא הזכיר את ההופעה שאחריו. נראה שזה היה קצת מבלבול בעקבות כל התקלות בהופעה שלו, אבל בתוספת העובדה שעמיר לב לא מגיע ושאנשים היו שם מיום שישי בצהרים, זה די חתם את הפסטיבל ורוב האנשים התחילו להתקפל.

למרות שממש רציתי להישאר בשביל Lenzez, מחוייבויות קודמות החזירו אותי לתל אביב, וכשיצאתי מאיזור הפסטיבל שמעתי ברקע את Carusella שנשמעו כיפיים להחריד עם רוק עצבני ומוצלח. אני אנסה לתפוס אותם בתל אביב מתישהו.

היה כיף לגלות שבניגוד לתחזיות של יוחאי, לא העליתי את ממוצע הגילאים בהרבה. ההימור שלי – ממוצע גיל של 25 בערך. בשורה התחתונה, ממש לא משנה איזה הופעות היו טובות ואיזה פחות. הסך הכל של הפסטיבל היה נפלא כי כל הקטע בפסטיבל כזה הוא הרצף של מוזיקה ואנשים לאורך יומיים. אוירה מעולה, ארגון למופת (הייתי קצת בהלם לגלות שהם הצליחו לשמר שמונה תאי שירותים שהיו בשימוש של כ-800 איש במצב נקיון סביר ביותר לאורך יומיים שלמים. בואו נגיד, בערך פי מאה יותר נקי משירותים של כל מועדון תל אביבי ששימשו 50 איש במשך 3 שעות ) והרגשה טובה של פעם, כשפסטיבל היה בעיקר מוזיקה ולא אוסף של עשרות דוכני שרוואלים, ערסים בני 15 והרבה שאנטי בשקל. מחכה לשנה הבאה. (: