Messa או קונפליקט תל אביבי

לתל אביבי ממוצע יש הרבה קונפליקטים שנובעים מהחיים בעיר הזאת. החל מהשאלה הבסיסית האם הוא  יכול בכלל לקרוא לעצמו "תל אביבי" כשרק לפני שלוש שנים היגר מקריית טבעון, ועד לשאלה האם החיים בעיר הזאת שווים את הטרחה (הכלכלית, החנייתית ואחרות). איפשהו בין לבין נמצאים הקונפליקטים שנוגעים למקומות בילוי. לא מעט מקומות נוהגים להתעלל בלקוחות שלהם באמצעים שונים ומשונים, החל מפתיחת דלתות שלוש שעות אחרי השעה הנקובה בהזמנה, דרך סלקציה הזויה ועד מחירים מופקעים. ואיכשהו, למרות הכל, דוקא המקומות האלה מצליחים והאומללים בתור בחוץ צועקים "עוד". אז מה, כולם אדיוטים שממשיכים להגיע? אני מכירה לפחות כמה אנשים שיענו לשאלה הזאת "כן" בלי לחשוב פעמיים, אבל נראה לי שהמציאות מורכבת יותר, והבר של Messa הוא דוגמה מצוינת. 

 

הבר של מסה מעוצב בצורה מיוחדת, כולו שחור (כקונטרה למסעדה הלבנה הסמוכה), עם כורסאות עמוקות מסביב לשולחנות קטנים וכורסאות אפילו באיזורים מסויימים על הבר. התאורה מדוייקת, המוזיקה בד"כ סבירה עד קולעת פרט להבלחות הזויות מדי פעם, מבחר האלכוהול מרשים (במיוחד באיזור הטקילות), הברמנים מבינים באלכוהול ותפריט האוכל על הבר שאוב חלקית מהמסעדה ולכן מענין הרבה יותר מברים אחרים. נשמע כמו נוסחה מנצחת אלא שבפועל, כל ביקור שם מרגיז יותר מהקודם.

אחד הדברים שהכי מאפיינים את המקום הוא היכולת המדהימה ויוצאת הדופן של הצוות להתעלם ממך כליל למשך זמן בלתי מוגבל. נכנסת? התיישבת? אתה יכול לשבת במשך שעה על הבר, ישר מול פרצופו של ברמן שעסוק במירוק כוסות/ טיפול בקופה/ החלקת כאפות עם אנשים שהוא מכיר/ קליעת זיתים למרחקים ארוכים, והוא לא יפגין שום סימן שהוא מכיר בקיומך. לא ניד ראש, לא "רק רגע אני איתך", ובטח שלא תפריט. לא, לא נפלתי על מישהו אנטיפת במיוחד. זה היה ככה בכל הפעמים הלא מעטות שבקרתי שם, כל פעם צוות שונה אבל הגישה זהה. פעם ישבנו שם 10 דקות לפחות, בערב לא עמוס בכלל ובר חצי ריק, ואחרי שגם נפנופי ידיים וקריאות לא עזרו, פשוט קמנו והלכנו. לא נראה שמישהו מהברמנים הבחין בזה בכלל, או אולי הבחין אבל לא התעניין.

אמנם מבחר האלכוהול מרשים והברמנים מבינים באלכוהול ובקוקטיילים, אבל משום מה הם מתייחסים לכל בקשה מעבר למזיגת משקה נקי או קוקטייל מתוך ה-10 שמציע התפריט כאל מטרד לא ברור. הבקשה האלמנטרית להמלצה על קוקטייל שלא נמצא בתפריט התקבלה במלים "את קשה, אני רואה…" שנאמרו בשיא הרצינות, ומדובר בברמנית שע"פ מה שהיא מספרת, חיברה בעצמה כמעט את כל תפריט הקוקטיילים. למרבה השעשוע, אם אפשר לקרוא לזה שעשוע, כשהחלטתי ללכת עם הברמנית ולבקש דברים ברורים ופשוטים מהתפריט, יצא שדברים בסיסיים ביותר היו חסרים כמו דריי ורמוט לדריי מרטיני או ג'ין הנדריקס שפעם היו עשרות בקבוקים שלו מפוזרים מסביב, מה שגרם לברמנית להחליף את ה"את קשה" ל"אני ממש ממש מצטערת". שני ניגונים שהיה עדיף אם לא היו נשמעים.

המחירים יקרים למדי, גם האוכל וגם האלכוהול. אין מנת אוכל (ואלה מנות בר קטנטנות למדי) שעולה פחות מ-40-50 שקלים. תמחור האלכוהול גבוה, גם הפשוט וגם הפרימיום, והמרגיז ביותר – מסה הוא מהמקומות הנאלחים שמתמחרים צ'ייסר במחיר גבוה יותר ממחירה היחסי של חצי מנת אלכוהול. כלומר, אם סינגל מאלט כלשהו עולה 80 ש"ח, חצי מנה (צ'ייסר) תעלה במקרה הטוב כ-50 ש"ח. אני אישית אוהבת לשתות כמה שיותר דברים שונים בערב ולכן כמעט תמיד מזמינה חצאי מנות, בד"כ של משקאות פרימיום. השיטה הזאת בדרך כלל תגרום לי פשוט לשתות הרבה פחות – הפסד שלהם ושל כל בר שנוקט בשיטה הזאת.

האוכלוסיה מסביב מבוגרת יחסית, 35-45 נדמה לי וגם יותר מזה, עם נטיות ערסיות קלות לפעמים. המנטרה "עד לקוח אחרון" הסתברה כ"עופו מכאן כי כבר 1:30 וב-2:00 אנחנו לא רוצים להיות כאן", אם כי לזכותם ייאמר שזה נאמר בצורה קצת יותר עדינה ובליווי שני שוטים של משהו שבשלב הזה של הערב כבר לא היה ברור מהו, אם כי יש חשש לפיג'לינג. חינני, אבל עדיין מבאס.

אז איך זה שאיכשהו אני חוזרת לשם עוד פעם ועוד פעם? הסיבה הראשונה והמעשית היא די פשוטה – זה קרוב לעבודה, ובסוף יום ארוך שנגמר מאוחר זה הפתרון הקל. הסיבה השנייה עדיין לא ברורה לי עד הסוף – משום מה, למרות שאני תמיד יוצאת משם עם טעם קצת מר, אני שוכחת מהר. לרוב אני לא סולחת מהר למקומות שהצליחו להרגיז אותי, במיוחד כשזה ברמת השירות, ופה, משום מה, זה מתמסמס מהר. אולי זה העיצוב של המקום, אולי זה הרביולי שרימפס בחלמון וביסק סרטנים, אולי זה הג'ין הנדריקס שאני אוהבת ולא הרבה מקומות מחזיקים (מסתבר שגם להם נגמר המלאי, נקודה אחת פחות), אבל אני בכל זאת מוצאת את עצמי שם שוב מדי פעם. מצד שני, מניחה שזה רק עניין של זמן עד שיימאס לי סופית.

Messa, הארבעה 19, תל אביב.

Numa או עוגת גבינה goes a long way

אני לא כל כך טיפוס של בתי קפה. זה תמיד נראה לי מוזר לצאת במיוחד מהבית רק כדי לשבת סתם ככה בבית קפה ולקרוא, נגיד. לפ-טופ כדי להיראות עסוקה או אפילו ממש לעבוד אין לי, לבהות בקירות משעמם אותי מהר, ואם אני פוגשת אנשים בערב, זה בדרך כלל בבר ולא בבית קפה. אבל עופר דרדר אותי באמצעות הבלוג החדש שלו היה טעים?, ועשה לי חשק לנסות ולבדוק אם יש בית קפה ראוי בסביבה. חברים שבדיוק באו ושונאים עשן סיגריות עוד יותר ממני (ולכן בר לא בא בחשבון, למרבה הצער) הצעידו את התכנית עוד קצת קדימה והציבו אתגר – לשבת בבית קפה. אימצתי את המוח וניסיתי להיזכר במשהו בסביבה שנראה ראוי באיזו מן הפעמים שעברתי ליד, ונזכרתי בבית קפה בכיכר מסריק שאני עוברת לידו כל הזמן ואף פעם לא מעיפה בו מבט נוסף.

ב-Numa ניגנו שני גיטריסטים את הז'אנר הידוע לשמצה ג'אז-בתי-קפה. בעיני החברים שלי זה היה נחמד. בעיני, כחובבת מינגוס-דולפי-אורנט, זה עשוי היה להיות נסבל מקסימום כמוזיקת רקע, אבל הווליום היה טיפה גבוה מכדי שאפשר יהיה להתעלם או אפילו סתם לדבר בלי להתאמץ. הגיטריסטים גם תפסו לא מעט מקום בבית הקפה הקטנטן והצפוף גם כך, אז התיישבנו בחוץ.

לא היינו רעבים במיוחד, ככה ששמחנו לראות מנות לא סטנדרטיות באיזור ה-Small Delights בתפריט, וכך עשו את דרכן לכיווננו קרואסון גבינות מלוח (12 ש"ח), ארנצ'יני (שלושה כדורי ריזוטו פטריות ופרמז'ן מטוגנים בציפוי פריך, 16 ש"ח) וצלחת גבינות ופירות שהגיעה עם שתי לחמניות קטנות, חמאה וריבה (39 ש"ח). קרואסון הגבינות היה קטן וטעים, מסוג הדברים שצריכים להיות בכל בית קפה ומוזר שאין - לפעמים פשוט צריך משהו לא מתוק ליד הקפה. את הארנצ'יני לא טעמתי אבל נצפו סימני הנאה מהצד השני של השולחן, ובצלחת הגבינות מצאנו חמישה סוגי גבינות ברמות שונות חריפות (שלא לומר סרחון אבל היי, ידענו למה אנחנו נכנסים…) עם פרוסות שזיפים, תפוחים ונקטרינות. שוקו קר די מבאס בטעם שוקולית ליווה את העניין.

 

טיול למקרר העוגות (מכינים הכל במקום) הפיק טארטלט אגסים שנראה פשוט נפלא. למרבה הצער, מעבר קצר בתנור (הם לא מחממים במיקרו) הביא אותו לשולחן כשהוא חצי חם חצי קר, וסיבוב נוסף בתנור עדיין לא הביא אותו לטמפרטורה אחידה ולעומת זאת ייבש לו את הצורה. החזרתי את הטארטלט וביקשתי במקום עוגת גבינה אפויה, למרות שאני מאוד סקפטית לגבי עוגות גבינה לא ביתיות (שלא לומר, לא של אמא שלי). הכפית הראשונה השאירה אותי מופתעת – מדובר בעוגת הגבינה הטובה ביותר שאכלתי אי פעם בתל אביב. אוורירית, נימוחה וכל מילה נפלאה אחרת שאפשר לייחס לעוגת גבינה אפויה. פשוט פלא.

השירות היה אדיב מאוד, וגם השיחה הקצרה עם האנשים שמאחורי הבר בדרך להצצה במקרר העוגות היתה נחמדה, פרט למישהי (אולי בעלת המקום) שמשום מה שמרה על ארשת פנים רצינית על גבול החמוצה וקצת ביאסה את ההרגשה.

בסך הכל מקום חמוד להפליא, קצת צפוף, די טעים ועם אופציות קצת יותר יצירתיות לכרסומים לא מחייבים, וכמובן עוגת גבינה גאונית.

Numa, כיכר מסריק 16, תל אביב.

In-D-Negev או נעורים שעברו לא יוחזרו

ישר כששמעתי על אינדינגב התחלתי להתלהב. שנים, שנים שלא היתי בפסטיבל מוזיקה אמיתי. כזה שישנים בו על איזו פיסת דשא של אי תנועה, כזה שרואים בו המון המון המון הופעות שאפילו לא מתכוונים לראות, כזה שפתאום מגלים בו פנינים של מוזיקה שעושה הרבה טוב והמון חיוך, כזה שפוגשים בו אנשים שלא מכירים, כזה שנוסעים רחוק רחוק בשבילו. משבר גיל שלושים שהקדים לי בשנה גרם לי להתגעגע לתקופה של לפני 10-12 שנה, שמשום מה היתה זכורה לי כתקופה נהדרת. כמה נסיונות לשחזר את העניין הסתיימו בהבנה המצערת שזכרון יכול להיות מאוד סלקטיבי לפעמים. ואז הגיע פסטיבל אינדינגב והזכיר לי איפה היה טמון פעם הכיף האמיתי.

באתר הפסטיבל המליצו לנסוע על כביש 4 עד יד מרדכי ולפנות שם. מבט אחד במפה הבהיר לי שאני יודעת יותר טוב, ולמה לא להתחבר לכביש 232 כבר בניצנים. ההיבריס בתוספת השעה המאוחרת יחסית והחושך הכניסו אותי להרפתקה קטנה ומפותלת שכמעט הסתיימה ברפיח, עם פסקול הזוי של המידנייט פיקוקס (דיסק מעולה, 40 ש"ח, מומלץ בחום לחובבי רעש ו-Faith No More). עם כל הכבישים המפותלים, שערים אחוריים של לקיבוצים ושבילי עפר אפלים נדמה לי שהגעתי איפשהו באמצע Malox, אבל הייתי עסוקה מדי בהתמקמות (=השגת בירה) מכדי להאזין. אז גם גיליתי שברוב חכמתי שכחתי את המצלמה והתבאסתי קצת (וזאת גם הסיבה שהפוסט הזה לא מלא בתמונות כנדרש). תמונות מהפסטיבל אפשר למצוא אצל יוחאי, גרבולון ואסף, ובהמשך כנראה גם באתר הפסטיבל.

יהלי סובול היה דוקא די נחמד והרבה פחות מרגיז מהצפוי, וזו סוג של מחמאה כי קשה לי לסבול את המוזיקה שלו עוד מתחילת ימי מוניקה סקס. קשה לי להסביר למה, אולי זה בכלל לא בגלל השירים עצמם אלא זה סתם מקושר אצלי למשהו מרגיז. זה עניין של שנים והסיבה נשכחה מזמן, וכאמור, דוקא היה חביב.

Ed, לעומת זאת… אני מניחה שאם זה היה מוקומנטרי על להקת רוק, הוא היה ממש ממש טוב. אני לא חושבת שיש קלישאת רוק שדילגו עליה. בדיקת הסאונד, הבגדים, הגיטרות שמוחזקות בגובה הברכיים ולא סנטימטר מעל כי זה-לא-רוק-אם-זה-למעלה-נשבעים-שנוח-להחזיק-ככה, התנועה על הבמה וכמובן המוזיקה, ועוד יותר מכך, הביצוע שלה. זה נראה ונשמע מאוד מתאמץ וזה לא עובד.

אביב מארק עשה סאונד מעולה לאורך כל הפסטיבל (כן, כדאי לציין: היה סאונד מעולה בפסטיבל הזה!!), המוזיקה שלו לא רעה, אבל הוא לא frontman. נדמה לי שכמעט כל אחד אחר שהיה מבצע את השירים שלו היה עושה עבודה יותר טובה.

מלכת הפלקט היו נחמדים, אבל אני כבר חיכיתי בקוצר רוח למה שידעתי שהולך להיות גולת הכותרת של הפסטיבל: המידנייט פיקוקס! ההופעה שראיתי עם יוחאי ואלון לפני שלושה שבועות בערך היתה מעולה, אבל ההופעה שלהם בפסטיבל היתה מעולה עוד יותר. ההופעה שלהם כל כך הזויה, כולל סגידה כללית לבובת ספק-חתול-ספק-חיה-אחרת מקרמיקה, רקדנית בטן וחזי שוחט, שפשוט קשה להסביר. ניימן ניסה להסביר במלים האלה: "מה אספר? פשוט הופעה עצומה. מקורית, מפעילה, לא משעממת ולו לחצי שנייה – ומעבר לכל, מצליחה לגרום אפילו לעצלן כמוני להזיז קצת את הרגליים, הידיים, הראש וקצות האוזניים. לא סתם מתארים אותם בתור ”הקרקס של מידנייט פיקוקס“. לרוץ ולראות בהזדמנות הקרובה". צודק, ובכל זאת גם ניימן לא מצליח להעביר אפילו עשירית מהטירוף.

את מיכל לוטן, רגאייסטן ודני הדר בשבת בבוקר העברתי בחצי האזנה – חצי נמנום על כריות שהיו בסביבה. בין נים לנום יכולתי לשים לב שרגאייסטן נראים כיפיים אבל אני לא בעניין של רגאיי, ושאני חייבת לשמוע את דני הדר שוב בהזדמנות, כשאני לא במצב חצי מעולף. למצב החצי עילפון של שבת צהרים חמה במדבר הצטרף אלי יוחאי ואח"כ גם אור, ויחד השתדלנו לא להירדם עם עמית ארז (פעם ראשונה שאני שומעת אותו, בכלל לא מה שחשבתי, וממש ממש לא מתאים באיטיות לצהרים עייפים. אולי בהזדמנות אחרת) ונועה בביוף (שהיתה לא רעה בכלל, אבל גם קצת איטית למצב הצבירה שלנו).

עם The Homesicks קרה לי משהו מוזר. ממרחק 15 מטר הם נשמעו לי נחמדים אבל קצת סתמיים ומשהו לא עבד. כשהתקרבתי מרחק מטר מהבמה, פתאום הם נשמעו לי מעולה, כריזמתיים וסוחפים. ואז שוב התרחקתי כדי להביא בירה, ושוב הם נשמעו לי סתמיים. אולי יש כאלה שהכריזמה שלהם מוגבלת למרחק 5 מטרים? מוזר, ובכל מקרה, כנראה שכדאי להם להיצמד למקומות קטנים.

נועם רותם מדכא אותי לאללה. לא יעזור. אני לא יכולה לשמוע את הטקסטים העצובים האלה ובמקביל להנות מהמוזיקה כאילו כלום. כל מיני תקלות מוזרות הפכו את ההופעה הזאת למקוטעת, למרות שנראה שלאף אחד זה לא הפריע חוץ מלנועם רותם. הוא חתם בהודעה שעמיר לב לא יגיע ושר במקומו את אריה ורותי, ואז גיליתי לתדהמתי שלשירים של עמיר לב יש לחן! ממש לחן, אמיתי, עם צלילים שונים, ושלמי שיכול להפיק יותר מדקלום מונוטוני יש ממש אפשרות לשיר אותם. אני חושבת שאני מעדיפה את גירסת נועם רותם על גירסת עמיר לב. היה קצת מוזר שנועם רותם חתם את ההופעה שלו כאילו שהוא חותם את הפסטיבל, הודה לכולם שבאו ולא הזכיר את ההופעה שאחריו. נראה שזה היה קצת מבלבול בעקבות כל התקלות בהופעה שלו, אבל בתוספת העובדה שעמיר לב לא מגיע ושאנשים היו שם מיום שישי בצהרים, זה די חתם את הפסטיבל ורוב האנשים התחילו להתקפל.

למרות שממש רציתי להישאר בשביל Lenzez, מחוייבויות קודמות החזירו אותי לתל אביב, וכשיצאתי מאיזור הפסטיבל שמעתי ברקע את Carusella שנשמעו כיפיים להחריד עם רוק עצבני ומוצלח. אני אנסה לתפוס אותם בתל אביב מתישהו.

היה כיף לגלות שבניגוד לתחזיות של יוחאי, לא העליתי את ממוצע הגילאים בהרבה. ההימור שלי – ממוצע גיל של 25 בערך. בשורה התחתונה, ממש לא משנה איזה הופעות היו טובות ואיזה פחות. הסך הכל של הפסטיבל היה נפלא כי כל הקטע בפסטיבל כזה הוא הרצף של מוזיקה ואנשים לאורך יומיים. אוירה מעולה, ארגון למופת (הייתי קצת בהלם לגלות שהם הצליחו לשמר שמונה תאי שירותים שהיו בשימוש של כ-800 איש במצב נקיון סביר ביותר לאורך יומיים שלמים. בואו נגיד, בערך פי מאה יותר נקי משירותים של כל מועדון תל אביבי ששימשו 50 איש במשך 3 שעות ) והרגשה טובה של פעם, כשפסטיבל היה בעיקר מוזיקה ולא אוסף של עשרות דוכני שרוואלים, ערסים בני 15 והרבה שאנטי בשקל. מחכה לשנה הבאה. (: